מדריך למזרח ירושלים 2017-09-10T11:16:52+00:00

שכונות הצפון

בית חנינא

בית חנינא שוכנת בצפון-מזרח ירושלים, בין נחל עטרות ממזרח לנחל שורק ממערב. במערב היא תחומה על ידי גדר ההפרדה. רובם הגדול של תושבי השכונה הם מוסלמים, אולם כ-10% מהאוכלוסיה היא נוצרית. לפני 1967 השתרעו אדמות הכפר על כ-16,000 דונם, אולם חלק גדול מהן הופקע לאחר המלחמה לטובת הקמת פסגת זאב ואזור התעשייה עטרות והרחבת השכונות נווה-יעקב ורמת שלמה. כיום משתרעת השכונה על כ-6,000 דונם. אוכלוסיתה נכון ל-2014 עומדת על כ-35,000 נפשות.

מקורה של בית חנינא בכפר ‘בית חנינא אל-בלד’, הנמצא בגדה המערבית ונותר מעבר לגדר ההפרדה. רוב תושבי הכפר נטשו את בתיהם ועברו להתגורר בשכונה החדשה. שכונת בית חנינא החדשה החלה להתפתח בשנות ה-70, כשנבנו בה ׳שיכוני נוסייבה׳ שנועדו ליישב את המפונים הערבים מן הרובע היהודי ומשכונת המוגרבים שבעיר העתיקה. מאוחר יותר נבנו בה גם שיכונים לקבוצות נוצריות.

בית חנינא החדשה היא שכונה מבוססת יחסית, צפופה פחות ומפותחת יותר מרוב שכונות מזרח ירושלים. הדבר נובע מכך שבעבר היגרו אלפים מתושבי השכונה לארצות הברית לצורכי פרנסה, וחלקם התעשרו שם, שלחו כספים לבני משפחותיהם וחזרו ופיתחו את הכפר. עד היום רבים מתושבי השכונה המקוריים מתגוררים בחו”ל. השכונה מאופיינת בכמה מיזמי בנייה משותפים שניתן לכנותם ‘שיכונים’, המיועדים לקבוצות אוכלוסיה מסוימות, כגון ‘שיכון המורים’. בשכונה יש מנהל קהילתי פעיל, המקיים פעילויות רבות לילדים ומעניק שירותים גם לשכונות נוספות, כגון שועפאט, עיסאוויה וכפר עקב.

למרות רמת הפיתוח הגבוהה יחסית של השכונה, הסקר של מכון ירושלים למחקרי מדיניות מציין כי בבית חנינא קיים מחסור בתשתיות ושירותים במספר תחומים, ביניהם ביוב, כבישים ומדרכות, גנים ציבוריים, חינוך ועוד. כמו כן מצויין כי קיימת בעיה של היעדר תכנון עירוני שיאפשר בנייה חוקית ומסודרת.

בבית-חנינא יש אתרי עתיקות רבים ובכללם מערות, מחצבות, בורות מים ושרידי מבנים. לאור זאת, שכונת בית-חנינא הוכרזה אזור לשימור, וכל בקשה להיתר בנייה או חפירה בשכונה חייבת באישור מחלקת השימור ורשות העתיקות.

אתר חשוב נוסף הוא שלד ארמון המלך חוסיין, שבנייתו הופסקה באמצע בעקבות מלחמת 1967 ועומד עדיין על מקומו בפסגת תל אל-פול. מבקרים רבים מגיעים עדיין למקום כדי ליהנות מהנוף הנשקף ממנו.

המידע מתוך המחקר המבוצע על ידי מכון ירושלים למחקרי מדיניות. מידע נוסף ניתן למצוא בסקר על השכונה.

ש
ועפאט

שועפאט היא השכונה הדרומית מבין שתי השכונות שלאורך דרך רמאללה. השכונה ממוקמת מצפון לצומת הגבעה הצרפתית ומדרום לשכונת בית חנינא. ממערב לה נמצאת רמת שלמה וממזרח לה, מעבר לכביש 60 ולגדר ההפרדה, שוכן מחנה הפליטים שועפאט שנבנה על חלק מאדמות הכפר המקוריות. אוכלוסייתה נכון ליוני 2014 עומדת על 27,000 נפשות.

יחד עם בית חנינא, שועפאט מהווה יעד להגירה פלסטינית פנימית, בעיקר בשל אופיה העירוני, צפיפות הדיור הנמוכה יחסית, וקרקע הפנויה לבנייה. עד לתחילת שנות ה-90 היגרו לשועפאט בעיקר פלסטינים ישראלים, אולם עם פרוץ האינתיפאדה השנייה ובניית גדר ההפרדה, החלה הגירה משמעותית לשכונה מהפרוורים הפלסטינים של ירושלים. במקביל, המרכז העירוני לאורך דרך רמאללה החל להתרחב, אולם בשל הביקוש הרב, האמירו מחירי הדיור, והצפיפות גדלה. כתוצאה, שועפאט נחשבת לאחת השכונות היוקרתיות של ירושלים המזרחית ופלסטינים רבים נאלצים לחפש פתרונות דיור במקומות אחרים.

המידע מתוך הסקר של עמותת במקום על השכונות הפלסטיניות בירושלים המזרחית. מידע נוסף ניתן למצוא בכרטיס השכונה.

מחנה פליטים שועפאט

מחנה הפליטים שועפאט הוקם ב-1965 על ידי אונר”א עבור פליטים פלסטינים משנת 1948, ולאחר מלחמת 1967 סופח אל תחומה המוניציפלי של ירושלים והפך למחנה הפליטים הפלסטיני היחיד בשטח מדינת ישראל. ברבות השנים התפתחו סביב מחנה הפליטים מספר שכונות נוספות: ראס חמיס, ראס שחאדה ודאחית א-סלאם. שכונות אלה ביחד עם מחנה הפליטים מהווים מכלול אחד, אף שדאחית א-סלאם נמצאת בחלקה מחוץ לתחום המוניציפאלי של ירושלים. אוכלוסייתה המוערכת נכון למרץ 2015 עומדת על כ-24,000 נפשות.

עם בניית גדר ההפרדה, נותרו מחנה הפליטים והשכונות שסביבו בצידה המערבי של הגדר והופרדו משאר ירושלים, אף שהתושבים נחשבים עדיין לתושבי ירושלים. כיום, המעבר בין מחנה הפליטים שועפאט לשאר העיר מתבצע דרך מחסום.

יוקר המחייה והמחסור בדיור בשכונות מזרח ירושלים הביא למעבר של תושבים מזרח-ירושלמים רבים אל תוך המכלול של מחנה הפליטים, שעלות המחייה בו נמוכה משמעותית. כתוצאה מכך, התושבים שם הם שכבת האוכלוסיה הענייה ביותר במזרח ירושלים, החיה בצפיפות אוכלוסין קיצונית. על פי הערכת אונר”א, רק כמחצית מהתושבים הם צאצאים של הפליטים עבורם הוקם המחנה במקור.

בשל הניתוק מירושלים, עיריית ירושלים מספקת מעט  מאד שירותים למחנה הפליטים שועפאט ולשכונות שסביבו. אונר”א מספקת שירותי רווחה, בריאות ותברואה, אולם אלה מהווים מענה חלקי בלבד, ומחנה הפליטים סובל ממחסור קשה בתשתיות ושירותים מוניציפליים ורמת החיים בו נמוכה ביותר. כמו כן, ישראל אינה מבצעת משימות שיטור בתוך שכונות אלה, ומפעילה את כוחות הביטחון הישראליים למשימות ביטחוניות בלבד. היות שכוחות הביטחון הפלסטינים אינם מורשים לפעול בתוך שטחה של ירושלים, קיים במחנה הפליטים ואקום שמאפשר רמות גבוהות של פשיעה, אלימות וסחר בסמים.

המידע מתוך העמוד אודות מחנה הפליטים שועפאט באתר של אונר”א, מתוך הסקירה של עמותת עיר עמים  ומתוך מאמרו של ערן צדקיהו, “מחוץ לגדר, בקבורת חמור”, רבעון הפורום לחשיבה אזורית 1:2, 2016, עמ’ 30.

שכונות המרכז

עיסאוויה

שכונת אל-עיסאוויה ממוקמת על המדרון המזרחי של הר הצופים, צמוד לבית החולים הדסה. מקורה של השכונה בכפר שראשיתו במאה ה-16, שישב על שלוחה הגולשת מזרחה מהר הצופים. המסורת קושרת אותו למסעותיו של ישוע הנוצרי באיזור ומכאן גם בא שמו (עיסא הוא השם בערבית של ישוע). בכפר קיים עץ חרוב מקודש הקשור אף הוא למורשת זו. אוכלוסייתה נכון ליוני 2014 עומדת על 15,500 נפשות.

במקור, השטחים החקלאיים של הכפר השתרעו על פני כ-10,000 דונם. בשנים 1967-1948 נכלל חלק מהכפר בשטחי המובלעת הישראלית של הר הצופים, בעוד שחלקו השני היה תחת שלטון ממלכת ירדן. לאחר מלחמת 1967 נכלל כל השטח הבנוי של הכפר בשטח המוניציפלי של ירושלים, יחד עם רבע בלבד מאדמותיו. בשנים שלאחר מכן הופקעו רבות מקרקעות הכפר לצורך בנייה ישראלית, תהליך שנמשך עד היום.

השכונה מאופיינת בכך שהיא ממוקמת בין מוסדות,  שכונות ומיזמי פיתוח ישראלים המגבילים את התפתחותה: קמפוס האוניברסיטה העברית, ביה”ח הדסה, שכונת גבעת שפירא (הגבעה הצרפתית) שנבנתה אחרי 1967, כביש מספר 1 הארצי, כביש הטבעת המזרחי, הגבול המוניציפאלי של ירושלים ושני בסיסים צבאיים. כתוצאה מכך, בשכונה קיימת מצוקת דיור קשה. עתודת הקרקע העיקרית להתרחבות הכפר, מדרום לשטח הבנוי הנוכחי, מיועדת על ידי עיריית ירושלים ורשות הטבע והגנים להיות גן לאומי.

המידע מתוך הסקר של עמותת במקום על השכונות הפלסטיניות בירושלים המזרחית. מידע נוסף ניתן למצוא בכרטיס השכונה.

א-טור

שכונת א-טור שוכנת על הר הזיתים, ממזרח לעיר העתיקה ומדרום להר הצופים. הכפר א-טור נבנה כנראה במאה ה-15 על חורבותיו של כפר רומי. פירוש המילה ‘טור’ הוא הר, והיא מופיעה מספר פעמים בקוראן בהקשרי קדושה ובהקשר של הר סיני. שמו המקורי של המקום היה טור א-זיתון, כלומר הר הזיתים, אולם השם קוצר לא-טור. אוכלוסייתה נכון ל-2015 עומדת על כ-25,000 נפשות.

להר הזיתים יש מעמד של קדושה באסלאם, ביהדות ובנצרות, והוא מזוהה עם קבורה ועם מסורות שונות הקשורות לעלייה לשמיים, תחיית המתים ויום הדין. בשל חשיבותו הדתית של ההר, קיימים בשכונת א-טור אתרי עתיקות ומורשת חשובים של כל שלוש הדתות.

הכפר א-טור נבנה כנראה במאה ה-15 על חורבותיו של כפר רומי בשם בית-פאג’י, והוא מוזכר במסמכים מהמאה ה-16 וה-19. בתקופת המנדט הבריטי הכפר התפתח מאוד ובשנת 1945 אוכלוסייתו הגיעה לכ-2,800 איש.

עד 1948 הגישה היחידה לכפר הייתה בקו אוטובוס שיצא מירושלים ועבר דרך הר הצופים. לאחר 1948 התקיים ניתוק תחבורתי בין הכפר א-טור לשאר חלקי העיר, בשל המובלעת הישראלית על הר הצופים ושטחי ההפקר שהפרידו בין מזרח העיר למערבה. רק כעבור חמש שנים, ב-1953, נסלל הכביש  העובר בעקבת א-סוואנה ומחבר את א-טור עם שכונות מזרח ירושלים האחרות.

מאז 1967 א-טור נכללת בשטח המוניציפאלי של ירושלים ולתושביה יש מעמד של תושבי קבע בישראל. מאז, חל בשכונה פיתוח כמו גם תהליכי עיור מואצים. שתי תת-שכונות, א-שיאח’ וא-סוואנה, התפתחו בעיקר ב-50 השנה האחרונות. פיתוח התשתיות לא עמד בקצב הגדילה המואץ, ומרכז השכונה נותר בעל מבנה כפרי שאינו מתאים לשכונה עירונית צפופה.

חשיבותו הדתית של המקום מעניקה לשכונה אופי ייחודי. בנייני המגורים בנויים בעיקר על המורדות המזרחיים של העיר העתיקה, ואילו על קו הרכס יש בעיקר מוסדות דת, בריאות וחינוך. לרבים מהם, כמו בית החולים הגדול אל-מקאסד ובית החולים אוגוסטה ויקטוריה, יש חשיבות כלל עירונית. שפע הכנסיות ומוסדות הדת הנוצריים החשובים, כמו גם התצפית היפה לעבר העיר העתיקה, הופכים את המקום למוקד תיירות מרכזי. שטף התיירים מחולל תנועה רבה של אוטובוסים ברחוב הראשי של השכונה ויוצר עומס. עם זאת לא קיימת תוכנית של העירייה לשילוב השכונה בענף התיירות ומיצוי הפוטנציאל התיירותי הטמון בה.

בסקר שערך מכון ירושלים למחקרי מדיניות זוהו בעיות רבות בתחום התשתיות, ובפרט תשתיות התחבורה והביוב. כמו כן זוהה מחסור במוסדות חינוך וכיתות לימוד, מבני ציבור, מוסדות תרבות ופנאי, גנים ציבוריים ועוד.

בעיה נוספת היא מצוקת הדיור, הנובעת בעיקר ממיעוט היתרי בנייה. האזור היחיד שיש בו עתודות קרקע להמשך פיתוח השכונה הוא ח’לת אל-עין שבצפון השכונה, אולם תכנית המתאר שיזמו בעלי הקרקע נעצרה בעקבות התכנית של רשות הטבע והגנים להקמת הגן הלאומי ‘מורדות הר הצופים’ על חלק מהשטח.

בשכונה קיימת מתיחות בטחונית, ולעיתים מתרחשים בה ידויי אבנים. המתיחות מוחרפת בעקבות מגוריהם של כמה עשרות יהודים בשני מתחמים בשכונה.

המידע מתוך המחקר המבוצע על ידי מכון ירושלים למחקרי מדיניות. מידע נוסף ניתן למצוא בדוח על השכונה. המידע על משמעות המונח “טור” מתוך הערך al- Ṭūr באנציקלופדיה של האסלאם, כרך שני. תודה רבה גם לערן צדקיהו על הערותיו מאירות העיניים.

ואדי ג’וז

שכונת ואדי ג’וז שוכנת על שתי גדותיו של נחל הקדרון, בין הר הצופים, שכונת שיח’ ג’ראח והעיר העתיקה. השכונה החלה להתפתח במאה ה-19, כחלק מתהליך היציאה של משפחות  מוסלמיות אל מחוץ לחומות העיר העתיקה. סקר שנערך בשנת 1947 הצביע על קיומם של יותר מ-70 מבנים באזור ואדי ג’וז. אוכלוסייתה נכון ליוני 2015 עומדת על כ-15,000 נפשות.

אוכלוסיית השכונה היא מעורבת וכוללת בין היתר תושבים ותיקים של הכפרים ליפתא, עין כרם ומלחה, אשר השתכנו לאחר 1948 ברובע היהודי בעיר העתיקה, והועברו משם לאחר 1967 לדירות שנבנו עבורם בוואדי ג’וז. לפי ההערכות, כמחצית מתושבי השכונה הם ממוצא חברוני. רוב התושבים הם מוסלמים סונים, אולם בשכונה חי גם מיעוט קטן של נוצרים.

בשכונה יש מספר אתרי עתיקות ומורשת, ביניהם מוזיאון רוקפלר לארכיאולוגיה והאנדרטה לחייל הירדני האלמוני, שהוקמה לזכר לוחמי הלגיון הירדני שנפלו במלחמת 1967.

סמוך לשכונה נמצא ‘מרכז בילי לאמנות’, הפועל במימון הקרן לירושלים ומיועד לפעילות כלל תלמידי מזרח ירושלים. בנוסף לכך, פעילות חברתית-קהילתית מאורגנת על ידי מסגד עאבדין, המכונה ‘המסגד הירוק’ ושם דגש מיוחד על חינוך למודעות בנושאי סביבה. בשכונה אין מתקני ספורט וגנים ציבוריים, אולם תושבים פעילי ‘המסגד הירוק’ הקימו גן קהילתי.

מוסד חשוב נוסף הנמצא בשכונת ואדי ג’וז הוא סניף משרד הפנים, המשרת את כלל תושבי מזרח ירושלים. סניף זה עמוס ביותר, השירות בו איטי וקשה מאוד להשיג תורים, עד כדי כך שהוגשו מספר עתירות משפטיות לזירוז השירות בסניף.

בסקר שערך מכון ירושלים למחקרי מדיניות זוהו כמה וכמה בעיות וצרכים בשכונה. רבים מאלה קשורים במחסור בתשתיות שונות ובמוסדות לימוד, כמו גם בהיעדר אפשרויות בנייה ופיתוח. שני נושאים בעייתיים נוספים הם אתר הפסולת ‘מגדל החסידות’ המהווה מטרד לתושבים, ושטח של הווקף שבו רשות הטבע והגנים מעוניינת להקים את גן לאומי “עמק צורים” בעוד התושבים מבקשים להקים בו כפר אוניברסיטאי לתלמידים ולסגל של אוניברסיטת אל-קודס.

המידע מתוך המחקר המבוצע על ידי מכון ירושלים למחקרי מדיניות. מידע נוסף ניתן למצוא בדוח על השכונה. על סניף משרד הפנים בשכונה ניתן לקרוא בכתבה של ניר חסון בעיתון הארץ.

סילוואן

ראשיתה של סילוואן בכפר חקלאי קטן שקם בפאתי העיר העתיקה במאה ה-16. כיום השכונה היא חלק ממכלול שניתן לכנותו “מרחב סילוואן ובנותיה”, הכולל גם את השכונות ואדי קדום, ראס אל-עאמוד וא-ת’ורי (אבו-תור). סילוואן שוכנת מדרום לעיר העתיקה, באפיק ואדי א-נאר (נחל קדרון) ועל המדרונות היורדים אליו ממערב וממזרח, וגובלת מצפון בחומות העיר העתיקה ובהר הזיתים. מקור שם השכונה הוא כנראה בשם “סילואם”, הצורה הלטינית של “שילוח”, כשם הבריכה והנקבה הידועה. אוכלוסייתה נכון ליוני 2014 עומדת על 23,500 נפשות.

השכונה ממוקמת על שטחים בעלי ערכים היסטוריים, תרבותיים ונופיים משמעותיים, ואי לכך חלות עליה מגבלות בנייה חמורות. חלק גדול מהשכונה נכלל בתוכנית מתאר שמטרתה לשמר את נוף הקדומים שסביב חומות העיר העתיקה, וכתוצאה מכך התושבים חיים בצפיפות גדולה ובמחסור קשה בתשתיות ללא אפשרות חוקית לפיתוח השכונה.

שכונת ואדי חילווה היא תת-שכונה של סילוואן, השוכנת כולה בתחום הגן הלאומי שסביב חומות העיר העתיקה. זהו אזור עשיר בארכיאולוגיה, המזוהה כיום בקרב הציבור היהודי כ”עיר דוד”. בלב השכונה נמצא הגן הלאומי “עיר דוד” ששטחו כ-24 דונם וכולל חפירות ארכיאולוגיות, את ניקבת השילוח ובריכת השילוח ומרכז מבקרים מפותח. הגן הלאומי מנוהל כיום על ידי העמותה היהודית אלע”ד, שגם עומדת מאחורי ההתיישבות היהודית בשכונה.

בסילוואן חיות כיום כמה עשרות משפחות יהודיות, כ-60-70 משפחות בואדי חילווה ועוד כ-10 משפחות באזור המכונה “שכונת התימנים”, על שם היהודים התימנים שהתגוררו בו עד מאורעות הדמים של שנות ה-30. רובם המכריע של מתקני התיירות ומבני המגורים בשכונה, הן אלה השייכים לפלסטינים והן אלה השייכים ליהודים, נבנה ללא היתר.

בשכונה פועל “מרכז המידע של ואדי חילווה – סילוואן”, המפרסם חדשות ומידע על פעילות ישראלית בסילוואן ובשכונות אחרות של מזרח ירושלים.

המידע מתוך כרטיס השכונה בסקר של עמותת במקום על השכונות הפלסטיניות בירושלים המזרחית, ומתוך הדו”ח של עמותת עיר עמים.

ראס אל-עאמוד

אזור ראס אל-עאמוד הינו חלק מרצף הבינוי שנמשך ממרכז סילוואן מזרחה לכיוון ואדי קדום, ואיננו מוגדר בדרך כלל כשכונה נפרדת. בכל זאת, ניתן לתחום את ראס אל-עאמוד בין סילוואן אל-ווסטא (סילוואן התיכונה) ממערב, לבין ואדי קדום ודרך בית לחם הישנה, ממזרח, ובין הר הזיתים מצפון, לבין ואדי אנ-נאר (נחל הקדרון) מדרום. אוכלוסייתה נכון ליוני 2014 עומדת על 24,500 נפשות.

ראס אל-עאמוד החלה להתפתח כשכונת-בת של הכפר סילוואן החל מהמחצית הראשונה של המאה ה-20. עם זאת, תנופת הבניה המשמעותית שהפכה את האזור משוליים כפריים של עיר לשכונה הבנויה באינטנסיביות התרחשה תחת שלטון ישראלי, ברבע האחרון של המאה העשרים.

השכונה מוגדרת בתוכנית המתאר הישראלית כבעלת אופי כפרי, אולם בשכונה מורגשת מצוקת דיור קשה המביאה לבנייה החורגת מהוראות התוכנית. בנוסף, בשנים האחרונות הולכות ונבנות בצפון השכונה ההתיישבויות מעלה זיתים ומעלה דוד, הנמנות עם ריכוזי האוכלוסיה היהודיים הגדולים והמפותחים ביותר הממוקמים מבין אלה בלב השכונות הפלסטיניות בירושלים המזרחית.

המידע מתוך הסקר של עמותת במקום על השכונות הפלסטיניות בירושלים המזרחית. מידע נוסף ניתן למצוא בכרטיס השכונה.

א-ת’ורי (אבו תור)

שכונת א-ת’ורי, המכונה גם אבו תור, היא שכונה יהודית-פלסטינית מעורבת הממוקמת מדרום לעיר העתיקה. החלק הפלסטיני של השכונה שוכן על המדרונות המזרחיים של גבעת אבו תור, ומנה נכון לסוף 2014 כ-13,000 תושבים. האוכלוסיה היהודית בחלקה המערבי של השכונה, הנקרא “גבעת חנניה” מוערכת בכ-1,500 תושבים.

השכונה נקראת על שם אחמד בן ג’מאל א-דין א-ת’ורי אשר קיבל את השטח מידי סלאח א-דין במאה ה-12. לפי המסורת, א-ת’ורי נהג להסתובב ברחבי העיר על גבי שור (ת’ור בערבית). השכונה המוכרת לנו כיום החלה להתפתח בשלהי המאה ה-19, סביב צירי התנועה המרכזיים דרך בית לחם ודרך חברון, כמו גם סביב תחנת הרכבת העות’מאנית ומתחם מקודש שכלל מנזר ואת קברו של א-ת’ורי. במקביל, בצמוד לשכונה הערבית התפתחה שכונה יהודית שנקראה “בית יוסף”. בית יוסף נבנתה לאורך דרך חברון, אולם רק כ-15 בתים אוכלסו ולאחר שנת 1929 היא נטמעה בשכונת אבו תור הערבית.

החל ממלחמת העולם הראשונה התאפיינה השכונה באוכלוסיה מוסלמית משכילה ועשירה, אולם ב-1948 עקרה אוכלוסיה זו לעמאן. בעקבות המלחמה חולקה אבו תור בין ירדן וישראל, כשמרכז הכפר ההיסטורי נותר בשטח ישראל.

במזרח, בחלקה הירדני של השכונה, החלה להתפתח שכונה ערבית חדשה שהורכבה מאוכלוסיית מהגרים שהייתה חלשה בהרבה מהאוכלוסיה הקודמת. השכונה הערבית החדשה התפתחה על אדמות סילוואן, דבר שיצר מתחים המורגשים עד היום עם תושבי סילוואן. בחלקה הישראלי של השכונה, בעיקר בבתים שננטשו על ידי משפחות ערביות, החלה להתפתח השכונה היהודית “גבעת חנניה”. השכונה נקראה על שם הכוהן הגדול מתקופת בית שני חנניה בן נדבאי, שעל פי תיאורו של יוספוס פלביוס נקבר במרומי הגבעה.

החל משנת 1967 נמצאים שני חלקי השכונה תחת ריבונות ישראלית בתוך הגבול המוניציפאלי של ירושלים. שני חלקי השכונה צמודים אמנם זה לזה, וחלק משירותי הציבור של בית חנניה משמשים גם את אוכלוסית אבו תור הערבית, אולם ככלל הם מתפקדים כשתי יחידות נפרדות.

אבו תור הערבית מורכבת משלוש שכונות משנה. בדרום-מזרח השכונה שוכנת שכונת המשנה ואדי יאצול, הבנויה באופן לא חוקי על קרקעות פרטיות של תושבים, המוגדרות בתוכניות העירוניות כשטח נוף פתוח. שכונה זו אינה מוכרת ועל כן אין בה כבישים סלולים והיא נמצאת תחת איום של הריסה.

אבו תור הערבית כולה מאופיינת באוכלוסיה ענייה וחלשה, והדוח של מכון ירושלים מצביע על מצוקה קשה של מחסור במוסדות חינוך, שטחי ציבור, תשתיות ושירותים עירוניים מכל הסוגים. כמו כן סובלת השכונה מצפיפות קשה, היעדר תכנון ועתודות קרקע ובנייה בלתי חוקית. לפי הדוח, מצבה של בית חנניה היהודית טוב לאין ערוך בכל אחד מההיבטים הללו, והפער בין שתי השכונות בולט מאוד על רקע הצמידות ביניהן.

המידע מתוך המחקר המבוצע על ידי מכון ירושלים למחקרי מדיניות, וכן מתוך הסקר של עמותת במקום על השכונות הפלסטיניות בירושלים המזרחית. מידע נוסף ניתן למצוא בכרטיס השכונה.

 שכונות הדרום

ג’בל אל-מוכבר

שכונת ג’בל אל-מוכבר יושבת על שלוחותיו של הר ג’בל אל-מוכבר שמדרום לעיר העתיקה. הר זה קשור למסורות של שלוש הדתות המונותאיסטיות. עבור היהודים זהו ההר בו נפרד אברהם מנעריו בדרכו להר המוריה לעקוד את בנו יצחק; על פי המסורת הנוצרית על הר זה ניצב ביתו של הכהן הגדול, בו החליטה מועצת הסנהדרין להסגיר את ישוע לרומאים; ואילו עבור המוסלמים זהו המקום אליו הגיע בשנת 640 לספירה הכובש המוסלמי עומר אבן אל-ח’טאב. מהר זה ראה עומר לראשונה את ירושלים במלוא תפארתה וקרא: “אללהו אכבר!”, ואכן שמו של ההר משמר קריאה זו. אוכלוסייתה נכון ליוני 2017 עומדת על כ-26,000 נפשות.

ג’בל אל-מוכבר גובלת מצפון בשכונת סילוואן, מדרום בצור באהר, ממערב בארמון הנציב וממזרח באבו דיס ובח’רבת ג’יב א-רום שבשטחי הרשות הפלסטינית. בלב השכונה שוכנת התיישבות יהודית בשם “נוף ציון”.

שתי תת-שכונות, א-סוואחרה א-שרקייה ושיח’ סעד, מופרדות משאר השכונה על ידי גדר ההפרדה ונמצאות מחוץ לשטחה המוניציפלי של ירושלים. בעוד ששכונת שיח’ סעד נמאצת בצד המערבי של נחל קידרון ומחוברת בטופוגרפיה וברצף הבנוי לשאר שכונת ג’בל מוכבר, א-סוואחרה נמצת מזרחית לנחל. אזורים אלה נחשבו בעבר לחלק אינטגרלי מהשכונה וממזרח ירושלים, אולם עם הקמת גדר ההפרדה נותקו ממנה, ודבר זה יוצר קשיים רבים לתושבים משני צידי הגדר. האזור שנותר מעבר לגדר סובל מאי-סדר בהיעדר גופים רשמיים.

מקורם של רוב תושבי ג’בל אל-מוכבר באוכלוסייה בדואית שהעביר צלאח א-דין מדרום עבר הירדן המזרחי לאזור ירושלים לאחר שכבש אותה מידי הצלבנים בשנת 1187. השכונה נושאת עד היום אופי שבטי, ורובם המכריע של תושביה משתייכים לשבט הבדואי בני עוקבה, שהקבוצה הבולטת ביותר בתוכו היא שבט א-סוואחרה. המעבר מיישוב בדואי מפוזר לשכונה עירונית צפופה, המלווה בפיתוח מואץ ועלייה ברמת החיים, יוצר בעיות קשות של פיתוח ותשתיות, וגם גורר שינויים חברתיים המערערים על המבנה השבטי.

מבחינה טופוגרפית, השכונה בנויה על שלוש שלוחות המשתפלות מקו הרכס אל נחל קדרון, וביניהן ערוצים עמוקים. זהו מבנה משופע מאוד המקשה על בנייה ועל הנחת תשתיות, וגם על תנועת הולכי רגל. המבנה הטופוגרפי הזה, בשילוב עם אופייה החברתי השבטי של השכונה, יוצר מבנה של תת-שכונות הנחלקות על פי חמולות.

הדוח של מכון ירושלים מצביע על חוסרים רבים מהם סובלת השכונה בתחומי התשתיות, התחבורה, שירותי הציבור, התברואה והחינוך. כמו כן, הדוח מדבר על פער בתחום התכנון: תוכנית המתאר של ג’בל אל-מוכבר אושרה בשנת 1966 ואיפשרה אחוזי בנייה נמוכים, המתאימים לבנייה כפרית ואינם מספקים את צרכי הפיתוח של שכונה עירונית. תוכניות שונות נמצאות כרגע בשלבי תכנון שונים, אולם לשכונה אין עדיין תוכנית אב  מאושרת. כתוצאה מכך קיימת בשכונה מצוקת דיור מצד אחד, ותופעה של בנייה לא חוקית רבה מצד שני. הדוח מציין גם כי אין תהליך מסודר ורציני של שיתוף התושבים בתהליכי התכנון והפיתוח. מנגד, עבור התיישבות היהודית ‘נוף ציון’ השוכנת בלב ג’בל מוכבר אושרו אחוזי בנייה גבוהים בהרבה מאלה הניתנים בשכונה, ועובדה זו מגבירה את תחושות התסכול והמירמור בקרב התושבים.

המידע מתוך הדוח של מכון ירושלים ומתוך כרטיס השכונה  בסקר של עמותת במקום על השכונות הפלסטיניות בירושלים המזרחית.

צור באהר

צור באהר הייתה במקורה כפר בדרום-מזרח ירושלים, שסופח לשטחה המוניציפלי של ירושלים לאחר 1967. רוב האוכלוסיה היא עדיין ממוצא כפרי, ובכפר יש חמולות הקיימות בו מזה כ-200 שנה. הכפר מחולק למספר תת-שכונות, ביניהן שכונת אום-טובא שמקורה בכפר שכן שהתאחד עם צור באהר כתוצאה מהתרחבות הכפרים. אוכלוסייתה נכון ל-2014 עומדת על כ-18,000 נפשות.

חלק משטחי הכפר נמצא מחוץ לגבול המוניציפאלי של ירושלים כפי שנקבע ב-1967. גדר ההפרדה תוכננה בתחילה לחצות את הכפר, אולם בעקבות עתירה של התושבים לבג”ץ שינתה המדינה את התוואי כך שהכפר כולו נשאר מצידה הישראלי של הגדר. כתוצאה מכך, שתי תתי-השכונות דיר אל-עמוד ואל-מונטאר נמצאות מחוץ לגבול השיפוט של ירושלים אך בצד הישראלי של גדר ההפרדה. תושביהן של שכונות אלה נמצאים במצב משפטי מורכב. עיריית ירושלים אינה מעניקה לתושבי אזור זה שירותים כגון פינוי פסולת ותשתיות תחבורה, והם מקבלים מים באמצעות עמותה הרוכשת מים מחברת הגיחון.

אוכלוסית הכפר גדלה בקצב מהיר, בעיקר בעיקבות הגירה מבחוץ. הכפר סובל ממצוקת דיור ומצפיפות, אולם הוא מוגבל ביכולתו להתפתח ולהתרחב, כיוון שהוא גובל בכביש הרכבת ובשכונת תלפיות-מזרח מצפון, ברמת רחל ממערב ובשכונת הר-חומה מדרום. אי לכך הכפר מתרחב בעיקר לכיוון מזרח ודרום מזרח, בין השאר באזורים הנמצאים מחוץ לשטח המוניציפלי של ירושלים. באזורים אלה, הנמצאים לכאורה תחת אחריות הרשות הפלסטינית, יש בנייה מסיבית ללא פיקוח הכוללת בניינים בני 10 קומות ומעלה.

צור  באהר סובל מתשתיות ושירותים בלתי מספקים וממחסור בכיתות לימוד וגנים ציבוריים. בשנת 2016 נחנך בשכונה גן המשחקים ראשון לילדים, שנבנה במימון ממשלת בלגיה.

רוב תושבי השכונה משתייכים למעמד הבינוני-נמוך. על פי מחקר משנת 2012, שיעור האבטלה בשכונה הוא 25%. רוב התושבים עובדים במערב ירושלים.

בכפר ישנם שרידים ארכיאולוגיים של התיישבות קדומה, שיש המשייכים אותם לתקופה הביזנטית. כמו כן יש בכפר מסגד אשר לפי המסורת נבנה כדי להנציח את שהותו של הח’ליף עומר בכפר בדרכו לירושלים בשנת 634 לספירה.

המידע מתוך הדוח של מכון ירושלים למחקרי מדיניות במסגרת המחקר על שכונות מזרח ירושלים, וכן מתוך הכתבה של ניר חסון באתר הארץ.

בית צפאפא

שכונה שמקורה בכפר חקלאי מדרום לעיר ירושלים. בעקבות מלחמת 1948 חולק הכפר לשניים, וחלקו הצפוני נכלל בשטחי מדינת ישראל וירושלים המערבית, ואילו חלקו הדרומי נותר בשליטת ירדן. בעקבות מלחמת 1967 אוחד הכפר תחת שליטה ישראלית והגדר במרכזו הוסרה, אולם עקבות החלוקה עודם ניכרים בכך שתושבי חלקו הצפוני של הכפר קיבלו אזרחות ישראלית, ואילו תושבי חלקו הדרומי קיבלו מעמד תושב. כיום תושבי השכונה, אזרחים ושאינם אזרחים כאחד, חיים בכל שטחי השכונה. אוכלוסייתה נכון ליוני 2014 עומדת על 10,500 נפשות.

בית צפאפא גובלת בשכונות פת וגוננים מצפון, בדרך חברון ממזרח, בדרך דב יוסף ממערב ובשכונת גילה מדרום-מערב. על קו התפר בין בית צפאפא לשכונת פת שוכן בית ספר “יד ביד” לחינוך דו לשוני.

יחד עם שרפאת הסמוכה, בית צפאפא מנותקת מהרצף הגאוגרפי של השכונות הפלסטיניות האחרות. כביש בגין דרום עובר בלב השכונה מצפון-מערב לדרום-מזרח, ובכך מפצל אותה ופוגע במרקם החיים של התושבים. התושבים ניהלו מאבק משפטי כנגד תוכנית הקמת הכביש אולם לא הצליחו להביא לשינוייה.

בית צפאפא משמרת עדיין את אופיה הכפרי, הבנייה בה נמוכה יחסית ובין הבתים ישנם שטחים חקלאיים מעובדים. החל משנות ה-80 חל גידול באוכלוסיית השכונה, בין השאר בעקבות הגירה של פלסטינים אזרחי ישראל המעוניינים להשתקע בירושלים. סמיכותה של בית צפאפא לשכונות ישראליות, בהן קיימות התשתיות והשירותים הנדרשים, וצמידותה לאיזור התעשייה, תעסוקה ומסחר בתלפיות, משפרים את מעמדה בהשוואה לשכונות פלסטיניות אחרות והופכים אותה ליעד מגורים מבוקש.

המידע מתוך כרטיס השכונה בסקר של עמותת במקום על השכונות הפלסטיניות בירושלים המזרחית, וכן מתוך אתר בית ספר “יד ביד”.