Points of Views
From Jerusalem
Points of Views
המשך Continue
רוצים לדעת מי אנחנו?

0202 – מבט מירושלים החרדית

"הירושלים שאנחנו מכירות

כקבוצה של אקטיביסטיות פלסטיניות וישראליות צעירות מירושלים, אנחנו – רימאן ברכאת, רחלי איבנבוים ואני, מיכל שילאור, נקרעות מלראות את העיר האהובה שלנו מקבלת כל כך הרבה תשומת לב בינלאומית. במשך כל חיינו לא קראנו כל כך הרבה על אודותיה, דברים שנכתבו על ידי אנשים שיודעים כל כך מעט לגביה.

נולדנו וגדלנו כאן, למדנו כאן, אהבנו כאן ואנחנו בונות את המשפחות שלנו כאן. חיינו את המלחמות, תקופות של התקוממות והסכמי שלום שהביאו אותנו למצב הנוכחי. בתוך כל זה התרגלנו לעיתונאיים הבינלאומיים שנוחתים אל תוך העיר שלנו ובוחרים להתמקד בקיצוניים, בשפיכות הדמים ובשנאה כשהם מתעלמים מההרמוניה היום-יומית, מהחיים המשותפים הטבעיים שבהחלט לא קשה למצוא. התרגלנו לתיירים מופתעים כשהם רואים שהעיר שלנו ממש לא נראית כמו איזור מלחמה כמו שמתואר בטלויזיה או כתוב בעיתונים. אפילו העוקבים הכי אדוקים אחרי הסכסוך הזה נדהמים שבעיר הזו בה חיים 860,000 אנשים היו בסך הכל 27 אירועי אלימות קטלניים, הכוללים גם מקרי רצח פוליטיים וגם א-פוליטיים. מספר מקרי הרצח בשנה שעברה בקולומבוס, אוהיו – עיר עם גודל אוכלוסייה זהה כמעט לשל ירושלים – היה פי 4 מזה.

מעולם הפער הזה בין מה שמצטייר לבין המציאות לא הרגיש כל כך גדול כמו שמרגיש עכשיו. מקריאה בכותרות בתקשורת אפשר לדמיין שמרוב מתח באוויר אנשים נחנקים, שאף פעם לא יכולה להיות איזושהי אינטראקציה שלוה בין ישראלים לפלסטינים שחיים בעיר הקדושה הזו. בעקבות ההכרזה של הנשיא טראמפ על ירושלים, כולם הזהירו מאיזה פיצוץ. סוללה אינסופית של מומחים ומנהיגי עולם צפו גל שפיכות דמים חסר תקדים.

עם זאת, למרות כל האזהרות הנוראיות, הקריאה לשימוש באלימות מצד אחד והחגיגות מהצד השני, הירושלמים נותרו נאמנים לעצמם. בתפילות יום השישי לאחר ההכרזה של טראמפ, עיתונאים נהרו לשער שכם בעיר העתיקה – לקראת סצנה של הפגנות המוניות כמו שהיו רק כמה חודשים לפני כן. אלא שמספר העיתונאים עלה על מספר המפגינים והיום נגמר לו עם מעט מאוד עדויות לאפוקליפסה לה כל כך הרבה ציפו. בדומה לכך, באותו יום יהודים לא חגגו ברחובות ונופפו בדגלי ישראל בפרצוף של ערבים.

נראה שהעולם רוצה אלימות בירושלים. הוא מצפה ומחכה לה. והירושלמים אומרים: לא אנחנו, לא עכשיו. אנחנו מסרבים להשתתף בהצגה הזו שכתבו עבורנו. בניגוד ללחץ שמגיע ממנהיגים לאומיים ובינלאומיים, מה שאנחנו באמת רואים בשטח זה חיי שגרה, שממשיכים להם כרגיל. אנשים מורידים את הילדים בבתי הספר, הולכים לעבודה, עושים קניות בשוק. אולי זה כי אנחנו הירושלמים יודעים סוד קטן: העיר הזו לא שייכת לאף דת או לאום. אנחנו, הירושלמים, שייכים אליה.

הזהות הירושלמית עמוקה מהזהות הלאומית. יהודים, מוסלמים ונוצרים נולדו כאן וחיים כאן. לכולנו חיבור עמוק לירושלים. ובזמן שאלה שלא מודעים לכך רבים עליה, כאילו היא פרס שצריך לזכות בו, אנחנו, שרוצים לנשום אותה וללכת ברחובותיה, באופן אקטיבי משמרים את האהבה והרוח שמושכות כל כך הרבה אנשים במשך אלפי שנים לירושלים שלנו. זה מה שכל המצגים האלה על ירושלים לא מציגים: ירושלים האמיתית ורחובותיה של העיר ביום-יום, עשירים ברב-תרבותיות ובאינטראקציות המגוונות בין אנשים, כמו מגוון התבלינים שממלאים את שווקיה. אם תלכו יום אחד ברחובות ירושלים תראו פלסטינים נוצרים, מוסלמים, יהודים חילוניים, אמנים, חברי קהילת הלהטבפא"ק, יהודים אתיופיים, חרדים, פליטים מאפריקה ושאר פנים שצובעים את המארג התרבותי של ירושלים.

כן, כמובן שיש כאן אנשים שונאים. איפה אין? ועדיין, אם ירושלים הייתה מלאה בכל כך הרבה שנאה, היו כאן הרבה יותר הזדמנויות מכל מקום אחר בעולם לאנשים המגוונים והמנוגדים המרכיבים את החברה שבה, לבטא את השנאה הזו. ששה ימים בשבוע, שמונה-עשרה שעות ביום, יהודים וערבים נוסעים ברכבת הקלה של העיר ביחד. רק פעם בכמה חודשים אנחנו שומעים על תקרית אלימה או גזענית שמתרחשת ברכבת הקלה. זו כמובן תקרית אחת יותר מדי, אבל תחשבו על זה: אלפי ערבים ויהודים נפגשים בכל יום ברכבת וניצבת מולם ההזדמנות ליצור שנאה. והם לא עושים את זה. הם פשוט לא.

הקולות הקיצוניים, אותם כולנו בעיקר שומעים, הם למעשה פרטים שוליים בחברה. הרבה יותר אנשים מהם קמים ומציעים תשובה אחרת. למשל, כשבשנת 2015 נרצחה נערה במצעד הגאווה בעיר, אקטיביסטים יצרו מעגלי שיח בכל שבוע, שעדיין מתקיימים בערבי חמישי בכיכר ציון. כשבשנת 2014 קיצונים הציתו בית-ספר ערבי-יהודי במטרה לחסל את התקווה לחיים משותפים, אלפי ישראלים ופלסטינים צעדו ברחובות העיר ותמכו בחיים משותפים.

רואים? העיר שלנו משגשגת למרות האחוז הבודד של הקיצונים, הודות לשאר 99 האחוזים שנושאים רוח ירושלמית של שלום ושל אהבה. הרוב הזה בקושי מתואר ומתוקשר, כי למסתכל מן הצד קשה לתאר מורכבות. כנראה שגוונים והבדלים דקים אינם נושאים "סקסיים" כמו שנאה ואלימות. עם זאת, אם ירושלים עומדת לראות שלום אמיתי, עם עוד פחות קיצוניות, להדביק לה תוויות שלא מתאימות לה, לא יעזור. למעשה, זה משחק בדיוק לידי הקיצוניים משני הצדדים.

עבורנו, החיים בירושלים מספקים עוד יותר סיבות לתקווה מאשר לייאוש. כן, זו עיר של מתח ושל מורכבויות. עם זאת, אנחנו מודעים לעובדה שאנחנו חיים בעיר בעלת משמעות היסטורית ובינלאומית, ולכן במקום לאפשר לקשיים האלה לשלוט בנו, אנחנו יוצרים את המציאות של עצמנו. וזהו השיעור החשוב ביותר כאן. אחרי הכל, ירושלים היא מיקרוקוסמוס של הסכסוך עצמו, מוקד הסוגיות הכי קשות איתן העמים שלנו מתמודדים, ובו בזמן זה גם המקום בו נמצא הפתרון. כי אם אנחנו יכולות ליצור את המציאות הזו בירושלים, למרות כל מה שעומד נגדנו, זה באמת יכול להיווצר בכל מקום אחר."

– פורסם ב'טיימז אוף יזראל' ונכתב על ידי Riman Barakat, רחלי איבנבוים ו Michal Shilor

https://goo.gl/3cUQmh

https://www.facebook.com/1262665537085485/posts/1819988534686513